והריטואל שוב חוזר על עצמו, ברגע שמתארגנת הפגנה פה או שם בנושא זה או אחר, הנה קמים להם העייצעס גייבערס ומתחילים להגיד מה כן צריך לעשות ומה לא צריך לעשות, על מה כן למחות ועל מה לא למחות, מה אסור ללבוש, איזה צבע אסור שייראה (אדום, בדרך כלל), איזה שלטים מותר להניף (לא בגווני אדום!) וזה וזי וזו.
וכל עוד דרישותיהם לא יתמלאו עד תומן, הם לא יבואו, ולא רק הם אלא גם המוני בית ישראל, כי הם וכל המון שדי לא מרגישים ככה חלק מ"המחאה". כמובן, כל האנשים שכן מתכוונים להגיע להפגנה חייבים להתאים את עצמם לתרי"ג דרישותיהם כדי שהם ועמישראל יבואו. אולי. ובעצם, אולי לא.
אז יש לי חדשות לכל אותם מחלקי עצות חינם, כאילו היו מבצעי 1.99 של רמי לוי על הורמונים -
המחאה החברתית שייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד.
אפילו מארגני אירוע, ברגע ששחררו אותו לאוויר העולם, כבר אינם אדוניו עוד. יש קונספט כללי מאוד, וזהו. מכאן, כל איש לשלטו וכל ארגון ומפלגה לסמליהם וצבעיהם. נראה שגם בקרב חלק מהפעילים החברתיים עצמם יש חוסר בהירות למי שייכת המחאה וקורה לעתים שכל מיני נוזלים עולים להם לראש.
למשל, בהפגנה בתל אביב במוצ"ש (11/05), דפני ליף פרסמה סטטוס שההפגנה אינה פוליטית ודרשה "להשאיר בבית" את השלטים, הדגלים והחולצות המפלגתיים. אז עם כל הכבוד לדפני ליף, ויש לי הרבה כבוד אליה, אין לה שום זכות להגיד לי איך לבוא להפגנה - גם אם היא ממארגניה. אם יבוא לי לבוא עם חולצה-שלט-דגל כאלה או אחרים, אני אבוא איתם. ואם מישהו ממפלגה או ארגון אחרים ירצה לבוא עם חולצה-שלט-דגל משלו, שיתכבד ויבוא איתם.
 |
| בחולצה אדומה ומגאפון - בהפגנה בחיפה |
וגם כתב לי מישהו בגוגל+ (כן, יש חיה כזו...): "גם אם היא צודקת, המחאה צבועה בצבע שמאל קיצוני,
ועד שזה לא ישתנה זה לא יזוז הרבה". כאילו שמישהו מפריע לו או לאזרח כלשהו לצאת לרחוב ולצבוע את המחאה באיזה צבע שבא לו. אפשר לחשוב שברחובות מסתובב קומנדו מחאה שמונע מאנשים להצטרף עם איזה שלט או צבע או חולצה שבא להם.
אז בקיצור אנשים, אל תחלקו עצות. המחאה היא שלכם ובשבילכם ובשביל ילדיכם והעתיד של כולנו, ורק אתם יכולים להביא את השינוי. אם לדעתם צריך לעשות משהו כך או אחרת, אל תגידו "צריך לעשות", עשו זאת.
כל אחד יכול להוביל וכל אחד יכול להשפיע.
השמאל נתפס כוירוס, כסוכן זר, בחברה הישראלית. ובצדק!
השבמחק