יום שלישי, 26 בפברואר 2013

ניצול מערכת המשפט לאיום על חופש הביטוי


האגודה לזכויות האזרח פרסמה דוח מרתק על משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי, בן יותר ממאה עמודים, אך מומלץ מאוד לקריאה לכולם. הדוח מתואר כך באתר האגודה: 


בדוח זה אנו סוקרים את הזירות השונות והמגוונות שבהן רווחת תופעת האיומים והתביעות המשתיקות בישראל. אנו עומדים על המאפיינים של תביעות משתיקות, ועל ההשלכות החברתיות הקשות שיש לאיומים ולתביעות המשתיקות על חופש הביטוי. הדוח מביא ניתוח של הסיבות לכך שבמשפט הישראלי, תביעות דיבה, או איום בהן, הם כלי כל כך אפקטיבי להשתקת ביקורת.


לטעמי, אחד הפרקים החשובים ביותר הוא יחסה המתנשא והמנותק של מערכת המשפט אל האזרח הפשוט, וגם הפחות פשוט. בפוסט "אזרחי ישראל הפכו מטרה לסחיטה" כתבתי על כך ש"בתי המשפט, שאמונים על הצדק לכאורה, כמעט תמיד משתפים פעולה עם המערכת ובאים אל האזרח הפשוט בדקדוקי עניות". כנראה שנתליתי באילנות גבוהים, כי הדוח טוען ש"הלך הרוח ששורר בשיח המשפטי" הוא ש"האיזון בין חופש הביטוי ובין הזכות לשם טוב יושג במהלך המשפט". והדוח ממשיך:


אבל המחיר הכבד שכרוך בניהול המשפט, אינו מהווה חלק מנוסחת האיזון. גישה זו תורמת באופן משמעותי לריבוי תביעות משתיקות, ולאפקטיביות הגדולה של מכתבי התראה ואיום ככלי השתקה. היכולת של ארגון סביבתי, של עובד או של בלוגר לעבור את כל תלאות ההתדיינות המשפטית היא קטנה, וכיוון שהוא לא פועל למטרות רווח גם אין לו אינטרס כלכלי שיצדיק את המחיר של ניהול משפט. התוצאה היא שרבים מהנתבעים יעדיפו "להתקפל" כבר בתחילת המשפט ולהגיע להסדר עם התובע, גם אם הדבר כרוך בוויתור על זכותם להתבטא ולפעול. רבים עוד יותר הם הנתבעים הפוטנציאליים שיעדיפו לחסוך לעצמם את הביקור בבית המשפט, ויוותרו על הביטוי או על ההשתתפות בוויכוח הציבורי מייד לאחר שהם נתקלים באיום משפטי. 
מבחינתו של הנתבע קיים אפוא הבדל של יום ולילה בין סילוק תביעה משתיקה בתחילת הדרך ובין דחייתה בסופו של המשפט. אבל הנטל, המשאבים ותעצומות הנפש העצומים שנדרשים מהנתבע עומדים מאחורי הקלעים של בימת ההתדיינות – מחוץ לטווח ראייתו של בית המשפט. מנקודת המבט של משפטנים ההתדיינות היא מעשה יומיומי ומובן מאליו, תהליך שגרתי לעשיית צדק ולהגנה על ערכים חברתיים. אבל מחוץ לאולם המשפט, ההגנה על חופש הביטוי לא "באה על סיפוקה בהליך העיקרי" של המשפט, והיא מחייבת לעשות מאמץ מיוחד כדי לייתר את המשפט מלכתחילה.
למעשה, הדוח טוען שבית המשפט דבק בפורמליות שזרה לאזרח מהשורה, ואף מרתיעה אותו, וכך מונע ממנו משפט צדק ופוגע בחופש הביטוי ובאפשרות של האזרח לעמוד על שלו מול מערכות גדולות ודורסניות. אלה דברים שרבים מאיתנו מרגישים באינטואיציה, וסופסוף מקבלים ביטוי הולם.

כפי שכתוב בהמשך התיאור באתר האגודה, הדוח: 
...מונה שורה של צעדים שבהם ניתן לנקוט, בשדה המשפטי כמו גם בשדה הציבורי, כדי להקטין את האפקט המצנן של תביעות משתיקות על חופש הביטוי.
לדעתי, חובה עלינו כאזרחים ללחוץ על נבחרנו לאמץ את ההמלצות שניתנות בדוח הזה ולגבש אותן לידי חקיקה, על מנת להגן על עצמנו כפרטים מול המערכת ותאגידים וכן על חופש הביטוי והדמוקרטיה בישראל.


יום שישי, 22 בפברואר 2013

אזרחי ישראל הפכו מטרה לסחיטה


בשנים האחרונות אני מרגיש יותר ויותר כמו לימון שמנסים לסחוט ממנו עד טיפת המיץ האחרונה. לאן שלא אפנה לאן שלא אלך, מנסים להכניס את היד לכיס שלי, לסדר אותי, לגזול ממני בעורמה.

לא משנה אם זה גוף ממשלתי או ציבורי, רשות מקומית או תאגיד עסקי - בנק, עירייה, ביטוח לאומי, חברת סלולר - בעיני כולם הציבור הפך ליעד לסיכול ממוקד. אנחנו, האזרחים, הפכנו מטרה למסחטת כסף, וכל האמצעים כשרים, גם אם צחנתם עולה עד לב השמיים.


 כל צורך, כל אי-ידיעה, כל תמימות, כל חולשה, כל היסח דעת מנוצלים בצינית מרושעת כדי לחלוב עוד ועוד כסף או כדי למנוע מאיתנו את הזכויות שמגיעות לנו בדין. ולא רק זה, גם לא מהססים להשתמש בהתחכמויות נבזיות פשוט כדי להפיל אותנו בפח.

לפעמים זו סתם שיטת "מצליח", שהייתה כה חביבה על חברות הסלולר. מחייבים על דברים שלא היו ולא נבראו או סתם או דוחפים שירותים שמעולם לא ביקשנו או אף דחינו במפורש, בתקווה שלא נשים לב. ואם במקרה התגלתה התרמית, או אז מופעל מכבש התשה של לך ושוב, המתנה של שעות למענה קולי ועוד טרטורים אינסופיים כיד הדמיון הטובה. בסופו של דבר, מי שהתעקש, התמיד ולא נשבר, כספו יוחזר לו, אך ללא ריבית והצמדה וללא כל פיצוי על הזמן המבוזבז ועוגמת הנפש.



אבל הסיוט האמיתי הוא העברת צורכי הקיום הבסיסיים שלנו - מים, בריאות, סיעוד, חינוך, תחבורה ועוד - לידיים פרטיות, מה שנקרא "הפרטה", או במילים מכובסות פחות, מכירת חיסול של נכסי המדינה למקורבים. אנחנו נדרשים לשלם יותר ויותר כדי לממן משכורות שמנות ותנאים חזיריים למנהלים, ומקבלים פחות ופחות, כי בכל מקרה אנחנו שבויים וצריך לחסוך בהוצאות.

כמובן, כאשר האזרח הישראלי הוא זה שאמור לקבל את מה שנגזל ממנו, אין שום סנקציות נגד הגזלנים, אבל כשהעניינים מתהפכים, המצב שונה לגמרי. שונה לגמרי! אם מר או גברת ישראלי לא ישלמו או יאחרו לשלם, הם יאכלו אותה בגדול. כאן הם ישלמו ריבית והצמדה וקנסות שעברייני השוק האפור המרושעים ביותר לא היו חולמים לדרוש.


ובכלל, גופים ציבוריים ופרטיים רבים עלו על וואחד פטנט - שוכרים חברות גביה ומשרדי עורכי דין רודפי בצע שמטילים טרור משפטי על אזרחים תמימים שאין להם אמצעים להתגונן, גובים דמי טיפול שערורייתיים ומנפחים חובות בשיעורים מטורפים. במקרים רבים חוב קטן תופח לממדים מפלצתיים שגורמים לקריסתם הכלכלית והנפשית של החייבים, שלא לדבר על משפחות שנזרקות מביתן, תרתי משמע, לרחוב בחוסר כל. כל זאת בחסות החוק, כמובן.

ובתי המשפט, מי שאמונים על הצדק לכאורה, כמעט תמיד משתפים פעולה עם המערכת ובאים אל האזרח הפשוט בדקדוקי עניות, כאילו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להסתובב עם עורך דין צמוד ויודעים ויכולים להתמודד עם אינסוף הדרישות שניתכות עלינו. לא אחת, האטימות של שופטים כלפי אזרחים חסר אונים מוציאה מהדעת ממש. אנחנו אשמים עד שלא הוכחה חפותנו, וגם אם איכשהו הוכחנו את חפותנו, עדיין יטילו בנו ספק שאולי בכל זאת רימינו את המערכת.


הגיע הזמן לשים קץ לטרור הזה, להתעללות ולהתעמרות. לא ייתכן שנחיה כחיות נרדפות במתח ופחד מתמידים מאיפה תיפול עלינו הצרה הבאה, שכל צלצול טלפון לא מזוהה יקפיץ אותנו. אסור להמשיך עם הנוהג הנפסד של עיקול חשבון בנק ורכב ללא כל הליך משפטי ולעתים אף ללא הודעה מראש.

וצריך גם לקבוע קנסות גבוהים לכל מי שמשתמש בשיטת "מצליח" כדי לנסות לחלוב כספים שלא מגיעים לו, ולהטיל סנקציות חמורות במקרה שיוכח חוסר תום לב. שבענו ועייפנו כבר מההתחכמויות וממסע ההתשה שמעבירים אותנו.

הגיע הזמן שנתרומם על רגלינו האחוריות ונדרוש להחזיר את השפיות והשקט לחיינו.




יום ראשון, 10 בפברואר 2013

אין פרטנר בצד הפלסטיני


אומרים שאין פרטנר בצד הפלסטיני. אכן אין. ואיך יהיה?

המצב שבו שרויה החברה הפלסטינית בגדה המערבית מונע ממנה שגרת חיים נורמלית והתנהלות בריאה. האנשים שם חיים בתוך מבוך של מחסומים, גדרות וחומות, כשאזורים שלמים נמצאים מחוץ לתחום. כל פעולה הכי פשוטה, כמו ביקור קרוב משפחה חולה, כרוכה בעשרות אישורים ובירוקרטיה אינסופית, ותלויה בשרירות לב של קצינים וחיילים. הגבלות, השפלות, אלימות, ואטימות הם לחם יומם של התושבים. ולצד כל אלה, השכנים היהודים המתנכלים וכוחות הצבא והמשטרה המגנים עליהם.

אנשים החיים בסיר לחץ בלתי נסבל יום-יום ושעה-שעה, השרויים בשלב הבסיסי ביותר של הישרדות וקיום יומיומי אינם יכולים לפתח מודעוּת פוליטית. ודאי וודאי כאשר פרנסתם וקיומם אינם מובטחים מעבר למינימום (וגם זה לא תמיד) בטווח הזמן של הארוחה הקרובה.

במצב לא נורמלי זה החברה הפלסטינית בגדה המערבית לא תוכל להצמיח מתוכה הנהגה אמיתית – חלופה לפת"ח המושחת עד לשד עצמותיו ולחמאס הדתי-פונדמנטליסטי שהסכסוך הוא העילה להצדקת קיומו.

אם ברצוננו, באמת ובתמים, בפרטנר בצד הפלסטיני, חובה עלינו לאפשר להם לקיים סוג כלשהו של חיים נורמליים – פרנסה, דיור, חופש תנועה, חופש ביטוי, יכולת התארגנות. משם, ורק משם, תוכל לצמוח מודעוּת פוליטית שתאפשר התפתחות של הנהגה.

לכך יש רק פירוש אחד: פינוי כל ההתנחלויות ללא יוצא מהכלל – בלי גושים ובלי גרורות, בלי חומות ומחסומים שחוצצים בין האנשים לבין המשפחה, בית הספר, מקום העבודה והשדות שלהם – פינוי שיאפשר רצף טריטוריאלי פלסטינאי בגדה המערבית.

יבוא מי שיבוא ויטען שכבר ניסינו את זה, בהתנתקות, בנסיגה מעזה. ומה קיבלנו? מדינת טרור בגבול הדרום-מערבי שלנו, מצוידת ברקטות שמכסות את כל אזור הדרום, עד תל אביב. אז מה הועילו חכמים? האם אנו רוצים עוד חמאסטאן במרחק פצמ"ר מכפר סבא וקסאם מתל אביב?

אכן, ההתנתקות מעזה הייתה אסון. היא הייתה אסון כי לא נלווה אליה הסכם, כי יצאנו משם והותרנו אחרינו הריסות ואדמה חרוכה, כי הפכנו את עזה למחנה ריכוז אחד גדול. יצאנו והשארנו ואקום ותוהו ובוהו, קרקע פורייה לגידול פעילי חמאס ושאר מרעין בישין.

הפתרון לכך, לדעתי, הוא פינוי ההתנחלויות אך בלי נסיגה של צה"ל. אם אין אפשרות כרגע להגיע להסדר, שומה עלינו לפנות את כל ההתנחלויות ולהשאיר את צה"ל כדי לשמור על הביטחון. כשהמצב יבשיל להגיע להסדר, אז תהיה נסיגה מוסכמת ומסודרת של הצבא.

מצד אחד, במצב כזה אין צורך בסדרי הכוחות העצומים שנועדו לשמור על ההתנחלויות והצירים, ומצד שני החיכוך עם התושבים המקומיים יורד למינימום ההכרחי, שלא לדבר על הפסקת ההתעמרות של המתנחלים הקיצונים בפלסטינאים, תוך עצימת עין או גיבוי של הצבא.

לגבי היישובים גופא, אין שום טעם והיגיון להרוס אותם. הרי הושקע הון עתק ביישובים האלה ובתשתיות, אז מדוע לא "למכור" אותם לפלסטינאים - בין אם בכסף ממש ובין אם כפיצוי בהסדר פיצויים לפליטים. ועד שנגיע להסדר, היישובים יוחזקו בנאמנות ויתוחזקו ויישמרו על-ידי גוף בינלאומי שיוקם במיוחד לשם כך.

קיים סיכוי לא קטן שמצב זה יימשך שנים רבות, הצמחת מנהיגות אינה לוקחת יום וגם לא יומיים. אבל לפחות בשנים האלה הפלסטינים יוכלו לחיות כבני אדם בעלי זכויות ומדינת ישראל תוכל לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה. בנוסף, הצמצום המשמעותי בסדרי הכוחות של צה"ל בגדה המערבית יוכל לאפשר קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, קיצוץ שישראל זקוקה לו כמו אוויר לנשימה.

אז כן, אין פרטנר בצד הפלסטיני, וגם לא יהיה עד שלא נאפשר להם לחיות חיים פחות או יותר נורמליים, עד שלא נוציא מגרונם את ההתנחלויות, עד שלא נסיר את רוב המחסומים ועד שלא נצמצם את החיכוך עם צה"ל למינימום ההכרחי. והשאלה שנותרת היא: האם אנחנו באמת רוצים פרטנר אמיתי?