קול הרעם מירושלים

 גמאל עבד אל נאצר
ופילדמרשל עבד אל-חכים עאמר

אני זוכר שכשהייתי ילד, במלחמת יום כיפור, בתור אתנחתא קומית, אחיותיי ואני היינו מקשיבים מדי פעם לתחנת הרדיו "קול הרעם מקהיר", תחנה מצרית ששידרה דברי תעמולה בעברית ובפתטיות נלעגת ניסתה להטיל מורא בלב הישראלים. צחקנו בהתנשאות על הגוזמאות המופרכות כיד "הדמיון המזרחי" הפרוע, אבל בעיקר על השפה המשובשת הכאילו-מליצית. עד היום מדי פעם אחד מאיתנו נזכר בגיחוך איך הקריין הכריז בכובד ראש שכעת תושמע היצירה "שלולית הברווזים" מאת "צ'קובסקי".

כמובן שלא האמנתי לאף מילה שנאמרה, כי ידעתי מה קורה "באמת" מהדיווחים בקול ישראל. לרגע לא העליתי עלה בדל דעתי לא להאמין לידיעות שמשודרות ברדיו שלנו, ידיעות שנמסרו על-ידי דובר צה"ל ונציגי הממשלה. לדידי, הדברים של דובר צה"ל היו האמת האלוהית בהתגלמותה.

האמנתי שברדיו שלנו נאמרת האמת, ורק האמת. אולי לא כל האמת, אבל הייתי סמוך ובטוח שאם משהו מוסתר, יש לכך סיבה טובה מאוד שחיונית לביטחון המדינה. הייתי בטוח שדובר צה"ל, צבא העם, לעולם לא יעז לשקר לציבור. לא העזתי לחלום אפילו שיסתירו מאיתנו מידע רק כדי לכסות על פשלות ואי נעימויות.

מאז זרם הרבה ביוב בנחל באר שבע, איבדתי את תמימותי ואת תומתי והבנתי שהייתי פתי גדול, כמו עוד רבים מאזרחי המדינה. בתחילה לאט-לאט, ואחר כך ביתר שאת, איבדתי את האמון במערכת השלטונית, והתחלתי להתייחס בחשדנות, בציניות ובזלזול לידיעות ולדיווחים שיוצאים מדוברי הממשלה השונים. בסופו של דבר נשברה המשוכה האחרונה כשהבנתי שאפילו קודש הקודשים, צה"ל, כבר אינו מקור מידע אמין, ודובר צה"ל הוא פשוט היחצ"נ של צה"ל.

פרשת האסיר X הדגישה את הניתוק מהמציאות ואובדן הבושה והציניות הבלתי נתפסת של האנשים המחזיקים ברסן השלטון. הצנזורה הפכה מכלי שנועד להגן על הביטחון והאינטרסים של המדינה לכלי שנועד להגן על האינטרסים של בכירים כאלה ואחרים ולהסתרת האמת מפני אזרחי המדינה. גם בית המשפט שש לשתף פעולה ומשמש בעצם כחותמת גומי לכל דבר שנושא את הכותרת "ביטחוני".

הגענו למצב אבסורדי ומסוכן שבזמן שאנשים בכל רחבי העולם, מאוסטרליה ועד טימבוקטו ומסין ועד אלסקה, יודעים בדיוק מה מתרחש אצלנו בחצר, אזרחי ישראל מסתובבים כעגלים פעורי עיניים מבלי לדעת מימינם ומשמאלם, או גרוע יותר, טומנים ראשם בחול כיענים ולא מעוניינים לדעת. אבל הכי מסוכן זו ההסתה הפרועה כנגד אלה שדורשים שקיפות מלאה ודיווח אמת וסימונם כבוגדים שמסייעים לאויב.

נתניהו וברק

כיום אני, כמו רבים אחרים, כבר איני מאמין לאף מילה של דוברי ונציגי השלטון – החל בראש הממשלה, עבור בשרים ובמשרדים השונים וכלה במשטרה ובצבא – איני מאמין להם כי הם הפכו לקול הרעם מירושלים. אולי העברית שלהם קצת פחות משובשת (אם כי במקרים רבים לא בהרבה), אבל התעמולה היא אותה תעמולה עלובה, השקרים הם אותם שקרים שקופים, השפה המליצית היא אותה כאילו-שפה מליצית, הפתטיות היא אותה פתטיות נלעגת וההתלהמות היא אותה התלהמות מבחילה.

רק שהפעם אני לא צוחק, כי הפעם, כמו שאומרים, האידיוט הוא שלי.