יום ראשון, 10 בפברואר 2013

אין פרטנר בצד הפלסטיני


אומרים שאין פרטנר בצד הפלסטיני. אכן אין. ואיך יהיה?

המצב שבו שרויה החברה הפלסטינית בגדה המערבית מונע ממנה שגרת חיים נורמלית והתנהלות בריאה. האנשים שם חיים בתוך מבוך של מחסומים, גדרות וחומות, כשאזורים שלמים נמצאים מחוץ לתחום. כל פעולה הכי פשוטה, כמו ביקור קרוב משפחה חולה, כרוכה בעשרות אישורים ובירוקרטיה אינסופית, ותלויה בשרירות לב של קצינים וחיילים. הגבלות, השפלות, אלימות, ואטימות הם לחם יומם של התושבים. ולצד כל אלה, השכנים היהודים המתנכלים וכוחות הצבא והמשטרה המגנים עליהם.

אנשים החיים בסיר לחץ בלתי נסבל יום-יום ושעה-שעה, השרויים בשלב הבסיסי ביותר של הישרדות וקיום יומיומי אינם יכולים לפתח מודעוּת פוליטית. ודאי וודאי כאשר פרנסתם וקיומם אינם מובטחים מעבר למינימום (וגם זה לא תמיד) בטווח הזמן של הארוחה הקרובה.

במצב לא נורמלי זה החברה הפלסטינית בגדה המערבית לא תוכל להצמיח מתוכה הנהגה אמיתית – חלופה לפת"ח המושחת עד לשד עצמותיו ולחמאס הדתי-פונדמנטליסטי שהסכסוך הוא העילה להצדקת קיומו.

אם ברצוננו, באמת ובתמים, בפרטנר בצד הפלסטיני, חובה עלינו לאפשר להם לקיים סוג כלשהו של חיים נורמליים – פרנסה, דיור, חופש תנועה, חופש ביטוי, יכולת התארגנות. משם, ורק משם, תוכל לצמוח מודעוּת פוליטית שתאפשר התפתחות של הנהגה.

לכך יש רק פירוש אחד: פינוי כל ההתנחלויות ללא יוצא מהכלל – בלי גושים ובלי גרורות, בלי חומות ומחסומים שחוצצים בין האנשים לבין המשפחה, בית הספר, מקום העבודה והשדות שלהם – פינוי שיאפשר רצף טריטוריאלי פלסטינאי בגדה המערבית.

יבוא מי שיבוא ויטען שכבר ניסינו את זה, בהתנתקות, בנסיגה מעזה. ומה קיבלנו? מדינת טרור בגבול הדרום-מערבי שלנו, מצוידת ברקטות שמכסות את כל אזור הדרום, עד תל אביב. אז מה הועילו חכמים? האם אנו רוצים עוד חמאסטאן במרחק פצמ"ר מכפר סבא וקסאם מתל אביב?

אכן, ההתנתקות מעזה הייתה אסון. היא הייתה אסון כי לא נלווה אליה הסכם, כי יצאנו משם והותרנו אחרינו הריסות ואדמה חרוכה, כי הפכנו את עזה למחנה ריכוז אחד גדול. יצאנו והשארנו ואקום ותוהו ובוהו, קרקע פורייה לגידול פעילי חמאס ושאר מרעין בישין.

הפתרון לכך, לדעתי, הוא פינוי ההתנחלויות אך בלי נסיגה של צה"ל. אם אין אפשרות כרגע להגיע להסדר, שומה עלינו לפנות את כל ההתנחלויות ולהשאיר את צה"ל כדי לשמור על הביטחון. כשהמצב יבשיל להגיע להסדר, אז תהיה נסיגה מוסכמת ומסודרת של הצבא.

מצד אחד, במצב כזה אין צורך בסדרי הכוחות העצומים שנועדו לשמור על ההתנחלויות והצירים, ומצד שני החיכוך עם התושבים המקומיים יורד למינימום ההכרחי, שלא לדבר על הפסקת ההתעמרות של המתנחלים הקיצונים בפלסטינאים, תוך עצימת עין או גיבוי של הצבא.

לגבי היישובים גופא, אין שום טעם והיגיון להרוס אותם. הרי הושקע הון עתק ביישובים האלה ובתשתיות, אז מדוע לא "למכור" אותם לפלסטינאים - בין אם בכסף ממש ובין אם כפיצוי בהסדר פיצויים לפליטים. ועד שנגיע להסדר, היישובים יוחזקו בנאמנות ויתוחזקו ויישמרו על-ידי גוף בינלאומי שיוקם במיוחד לשם כך.

קיים סיכוי לא קטן שמצב זה יימשך שנים רבות, הצמחת מנהיגות אינה לוקחת יום וגם לא יומיים. אבל לפחות בשנים האלה הפלסטינים יוכלו לחיות כבני אדם בעלי זכויות ומדינת ישראל תוכל לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה. בנוסף, הצמצום המשמעותי בסדרי הכוחות של צה"ל בגדה המערבית יוכל לאפשר קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, קיצוץ שישראל זקוקה לו כמו אוויר לנשימה.

אז כן, אין פרטנר בצד הפלסטיני, וגם לא יהיה עד שלא נאפשר להם לחיות חיים פחות או יותר נורמליים, עד שלא נוציא מגרונם את ההתנחלויות, עד שלא נסיר את רוב המחסומים ועד שלא נצמצם את החיכוך עם צה"ל למינימום ההכרחי. והשאלה שנותרת היא: האם אנחנו באמת רוצים פרטנר אמיתי?



תגובה 1:

  1. תודה על פוסט שפוי ונכון כל כך, אכן זה מה שההגיון אומר. אך החמדנות מעבירה את המדינה הזו על דעתה. נדמה לי שלשאלה שבסיפא יש תשובה: לא. אנחנו רוצים שלום ושטחים גם יחד, כלומר לא רוצים פרטנר אמיתי. והמשמעות: אנחנו לא פרטנר. למעשה כבר יש בפועל מדינה דו לאומית שהיא מדינת אפרטהייד, וזה לא יחזיק מעמד לנצח, נקווה שלחץ חיצוני כלשהו יגרום לתזוזה, כי האפשרות האחרת היא שמדינת ישראל לא תחזיק מעמד עוד הרבה זמן, ובסופו של דבר תיעלם מהאזור שהיא מתנכרת אליו ועושה הכל כדי לא להשתלב בו.

    השבמחק